קרן | תדרים
מאמנת נוירופידבק · כפר יחזקאל והוד השרון

בכל כיתה בישראל יושבים שני ילדים שלא באמת לומדים. הם יושבים רחוק זה מזה, הם נראים הפוך לגמרי, ורוב הזמן אף אחד לא מחבר ביניהם.

הראשון הוא הילד שלא מפסיק. הוא קופץ מהכיסא, קורא את התשובה לפני שהמורה סיימה לשאול, מדבר עם מי שיושב לידו, משחק עם העיפרון, נכנס לכולם לדברים. עליו אומרים “מפריע”.

השני הוא הילד שלא נמצא. הוא יושב בשקט, מסתכל אל החלון, העיניים פתוחות אבל הוא במקום אחר לגמרי. עליו אומרים “בעננים”, “חולם בהקיץ”, “לא בקטע”.

שני הילדים האלה חוזרים הביתה עם אותו פתק במחברת: “לא הקשיב בשיעור”. ושניהם, בלי שאף אחד שם לב, נלחמים בדיוק באותה מלחמה.


איך אימפולסיביות וחולמנות הן אותו דבר

זה נשמע הפוך לגמרי. ילד אחד יותר מדי, ילד אחד פחות מדי. אבל שניהם נובעים מאותו אזור במוח: קליפת המוח הקדמית, ה”מנהלת” של הראש.

לקליפה הקדמית הזאת יש שני תפקידים. האחד הוא הבלם: לעצור תגובה לפני שהיא יוצאת החוצה. השני הוא הזרקור: להחזיק את תשומת הלב על דבר אחד לאורך זמן.

אצל הילד שלא מפסיק, הבלם חלש. המחשבה הופכת למעשה לפני שהיה זמן לעצור.

הבלם במוח: עצירת תגובה
הבלם: לעצור תגובה לפני שהיא יוצאת

אצל הילד שלא נמצא, הזרקור נודד. תשומת הלב מחליקה החוצה בלי שהוא בכלל מרגיש את זה קורה.

הזרקור במוח: החזקת תשומת הלב
הזרקור: להחזיק את תשומת הלב על דבר אחד

בלם וזרקור יושבים באותו מקום, ומונעים מאותה מערכת. כשהמערכת הזאת עובדת בתדר נמוך מדי, מה שיוצא החוצה תלוי בילד: אחד מתפרץ, אחד נעלם.

1

הילד שלא מפסיק

הוא קורא את התשובה לפני שהמורה סיימה. קם באמצע השיעור. מדבר עם מי שלידו. נכנס לדברים של אחרים. זה לא חוסר חינוך, זה בלם שלא מספיק להידלק בזמן.

מה שעוזר בכיתה: ישיבה קרוב למורה, תפקיד שמכניס תנועה לגיטימית (לחלק דפים, למחוק את הלוח), וסימן מוסכם בין המורה לילד שאומר “עצור” בלי לבייש.

2

הילד שלא נמצא

הוא יושב בשקט ומסתכל אל החלון. לא מפריע לאף אחד, ולכן אף אחד לא שם לב שהוא כבר עשרים דקות לא בשיעור. הוא לא עצלן ולא חסר עניין, הזרקור שלו פשוט נדד ולא חזר לבד.

מה שעוזר בכיתה: קשר עין קצר כל כמה דקות, חלוקת המשימה לקטעים קטנים שאפשר לסיים, ושאלה ישירה ועדינה שמחזירה אותו פנימה בלי בושה.

אותו מוח
אימפולסיביות וחולמנות הן שתי התנהגויות שונות של אותו קושי אחד:
מוח שעדיין לומד לווסת את הקשב ואת העצירה.

מה באמת מאמן את הבלם ואת הזרקור

הדבר הראשון שחשוב להגיד: אף אחד משני הילדים לא בוחר. אי אפשר “להתאמץ יותר” כדי שהבלם יידלק מהר יותר, בדיוק כמו שאי אפשר להתאמץ לראות טוב יותר בלי משקפיים.

אצל ילדים רבים עם קשב, המוח מייצר עודף של גלים איטיים (גלי תטא) דווקא באזורים שאמורים להיות ערניים בזמן למידה. הגלים האיטיים האלה הם כמו רעש רקע שמקשה גם על העצירה וגם על הריכוז. זה מה שמחבר בין הילד שמתפרץ לילד שנעלם.

כאן נכנס נוירופידבק. במקום לבקש מהילד “להתרכז” או “להירגע”, מה שהוא פשוט לא יכול, כי המוח שלו לא מאפשר לו את זה, נוירופידבק מראה למוח בזמן אמת מתי הוא במצב ממוקד, ומאמן אותו להישאר שם יותר זמן. לאט לאט הבלם מתחזק והזרקור נשאר דלוק. אותו אימון עוזר לילד שמתפרץ ולילד שחולם, כי שניהם מאמנים בדיוק את אותו שריר.

נוירופידבק לא בא במקום מורה טובה, מסגרת ברורה בבית או טיפול רגשי. הוא מצטרף אליהם, ומוריד את הרעש הנוירולוגי שמקשה על כל היתר לעבוד. ואם אתם רוצים כלים מעשיים ליישום כבר עכשיו, סדנת הקשב הטבעית להורים מלמדת בדיוק את זה.


הילד שמפריע לא בחר להפריע. הילד שבעננים לא בחר להיעלם. שניהם עושים כמיטב יכולתם עם מוח שעדיין לומד לווסת את עצמו. המשימה שלנו היא לא לתקן אותם, אלא לתת למוח שלהם את האימון שיאפשר לו לעבוד בשבילם, לא נגדם.

רוצים לדעת אם נוירופידבק יכול לעזור לילד שלכם?

מלאו שאלון קצר ונחזור אליכם עם תשובה אישית

לשאלון ההתאמה